ערכתי עכשיו שיחה אל תוך הלילה עם חבר למילואים על מדע בדיוני וזה הזכיר לי את היצירה הזו שכתבתי לפני כעשור. לקחתי השראה מסיפור ישן של אסימוב על גזע שמגלה שהשמש שלו עומדת להיכבות. כדי לשרוד הוא עובר לגור במערות עמוקות יותר ויותר בליבת כוכב הלכת כדי להתקרב אל ליבתו החמה. הסיפור הזה משלב מגוון תחומי עניין. מד"ב, תרחישים אפוקליפטים, הצורך בהתנתקות ובחברה ועוד. הבסיס נותר כמות שהוא אבל ערכתי את הסיום. בלי הקדמות נוספות הנה הסיפור.
28/03/1112 במערות
היינו שלושה, זאת הייתה משלחת חקר מערות סטנדרטית ביולוג, גיאולוג, וסייר. הגענו לאתר העתידי של מושבת אלפא. הזרעתי את האגם בחיידקים כמואוטוטרופים. בעוד שבוע כשהאוכלוסייה שלהם תגדל מספיק אוסיף דגי מערות וסרטנים. בעוד כמה שנים כששרשרת המזון המקומית תתבסס מספיק נוסיף כמה טורפי על.
שיפרתי את תנוחתי על תיק הגב ולגמתי בהרהור מסיידר התפוחים. "שקט כאן" אמרתי ספק לשותפי ספק לחלל המערה העצום "אני אוהב את זה". מקס הרים מבט אלי מתבשיל הבשר "לא ימשך הרבה זמן. עוד שנה יתחילו לבנות, עוד חמש שנים יתחילו לגור כאן". "אני יודע, אבל זה עדיין מבאס. אף לא הייתי במקום כל כך שקט. תמיד היו לידי עוד אנשים"
בדרך חזור ניסיתי להתענג על הדממה, בקרוב אחזור אל השמש הארגמנית, אל השאון התמידי של מיליארדי בני אדם נעים ונדים, פרסומות מותאמות אישית, סרטים ורעש. אחרי שבועות הדממה כל זה נראה מתועב בעיניי. חשבתי אל העתיד התוכניות היו ידועות לכל. תוכננו מאה ערים תת-קרקעיות כל אחת תכיל חמישים מליון איש. חיים כל חייהם בצפיפות, בלי רגע של פרטיות בלי רגע של דממה.
המחשבה המשיכה ללוות אותי. בשבועות הקרובים חשתי מחנק, הרעש ליווה אותי בכל אשר הלכתי, ניסיתי להימנע ממקומות צפופים אך ללא הועיל. התחלתי לעשות את מרבית עבודת הניירת מהבית ולהגיע רק לצורך ניסויי המעבדה. אבל כשהתעוררתי בוקר אחד וגיליתי שאין לי חשק לצאת מהמיטה הבנתי שהגיע הזמן לשינוי. באותו יום הלכתי להתפטר, הבוס שלי ניסה לשכנע אותי שאני סובל מסינדרום סוף העולם, לבסוף סגרנו על חופשה ללא תשלום למשך חודש. באותו לילה קניתי כרטיס טיסה לאוסטרליה לכיוון אחד. ישנתי בלילה בסידני ובבוקר לקחתי טיסת המשך לניו זילנד. שם שכרתי ג'יפ העמסתי אותו במזון ודלק לשבועיים ויצאתי לשטח.
באותו ערב אוחז ספל תה מול רקיע עטור כוכבים מצאתי שוב את הדממה של המערות, מצאתי שוב את עצמי.
שבוע מאוחר יותר הגעתי אל קפה האינטרנט המקומי בעיירת דייגים שוממת. כתבתי, עיוור לזמן החולף לוגם בהיסח הדעת מהקפה המתקרר. כתבתי בלי תכנון ובלי מטרה כשסיימתי היה בידי תיאור בקווים כללים של מנזרי הדממה ושל החוויות שהובילו אותי לכך. "כל אדם זקוק לפינה שקטה, מקום בו יוכל להיות עצמו. בני האדם עוברים כעת לחיות מתחת לאדמה, בערי ענק תת-קרקעיות, צפופות ורועשות. לא אוכל להכחיש את ההכרח שבהגירה אבל באותה נשימה אני יודע שלא אוכל לחיות בצורה כזו.
הפיתרון ברור, ראיתי את המנהרות היוצאות מהמערה הראשית, הפתחים הרבים היוצאים אל הלא נודע. כל שעלי לעשות הוא למצוא מקום מתאים במרחק כמה שבועות הליכה מהמושבה ליצור בו חוות מזון ומגורים ולעבור לגור שם יחד עם כל אדם שירצה להימלט אל הדממה. העלויות לא יהיו גבוהות אם נגדל לעצמנו את המזון ונארח מטיילים מזדמנים. כחלק מהשאיפה לדממה נמנע מחיבור לאינטרנט ומאחזקת מקרני סרטים והולוגרמות. איני לודיסט, אין רע בטכנולוגיה. אבל ההצפה של התודעה ברעש בעת הזו היא מוגזמת.
אין חוקים למנזר להוציא אלו:
- המנזר פתוח לכל אדם כל עוד הוא מממן את שהותו במקום בעבודה או בתשלום
- אין קשר עם החוץ (ניתן להפקיד את הטכנולוגיה הרלוונטית בכניסה).
- המקום יהיה פתוח לכל. דת, מין, וגזע, הם חסרי משמעות במנזרים.
- המנזר לא יהיה קשור לדת. כל אדם זכאי להאמין באשר ירצה.
- האוכלוסייה מוגבלת לילדים מתחת לגיל 3 ומעל גיל 21.
- האוכלוסייה במנזר מוגבלת ל1000 איש.
- אלימות ונשק אסורים במנזרים.
- המנזרים הם א-פוליטיים.
כשסיימתי לכתוב את הקטע פרסמתי אותו בבלוג שלי. את הימים הבאים ביליתי בנסיעה חסרת מטרה ברחבי ניו-זילנד. ניסיתי לחרוט בליבי את המרחבים, את שפע הצמחיה, את השמים הרחבים ומשחקי האור והצל של השמש והעננים.
לא התחברתי לרשת עד שחזרתי לשדה התעופה. בהמתנה לטיסה התחברתי לבלוג והופתעתי לגלות עשרות תגובות לפוסט. חלקם היו פרסומת לויאגרה והצעות להשקעה בחברות כרייה אבל האחרות היו יותר מעניינות. אנשים מתו על הרעיון. הם רצו לדעת אם אפשר להצטרף למנזר, הציעו ציוד מועיל ודרכים לממן את הפרוייקט. ישבתי בשדה התעופה עם כוס קפה דלוח וחייכתי מאוזן לאוזן. לראשונה מזה זמן רב הרגשתי תקווה.
תייגתי את כל המגיבים הרלוונטים "היי חברה, מחמם את הלב לקרוא את התגובות שלכם. אתם גורמים לי להרגיש שהחלום הפרוע שלי עשוי להפוך למשהו פחות דמיוני. לדעתי יש שלוש שאלות עיקריות שצריך לחשוב עליהם כדי להוציא את החלום הזה אל הפועל.
- מה הציוד והמשאבים שצריך כדי להקים את המנזר?
- מה העלות של הקמת המנזר (נגזר משלב 1)?
- איך אפשר להשיג את ההון הדרוש?
אני מאמין שהחלק היקר יהיה הכור שדרוש כדי לספק חשמל למושבה. חוץ מזה יהיו הוצאות על בניית חדרים, הקמת חווה אקוופונית, בניית תשתיות כלליות (מרפאה, מטבח וכו').
מה דעתכם? מצרף לינק לשרשור בפורום. בוא נדון על זה שם".
שנים מאוחר יותר קראתי לשרשור הזה "שרשור בראשית". הערכות שלנו היו אופטימיות במידה מגוחכת. טעינו בסדרי גודל בעלויות ובמורכבות של הפרוייקט. אבל איכשהו יצרנו קהילה.
אחרי חודשיים של התכתבות אינטנסיבית החלטנו לארגן מפגש שנתי פיזי. הגיעו אליו תריסר אנשים. למפגש הבא הגיעו עשרות. למפגש השלישי הגיעו יותר ממאה אנשים. היה כאן משהו אמיתי. לקראת המפגש הרביעי החלטתי שהגיע הזמן להכרזה דרמטית. ניצלתי ירושה קטנה שקיבלתי וקניתי בית חווה מתפורר עם השטח שסביבו. הודעתי במפגש שאני עובר לחווה. העדפתי לבדוק את הפוטנציאל של מנזרי הדממה עכשיו כשהתנאים נוחים יחסית במקום לחכות למעבר לתת קרקע.
החווה עלתה גרושים. ככה זה כשכל הנדל"ן עומד להינטש תוך כמה שנים. בעזרת מתנדבים הקמתי שם מערכת אקוופונית ושתלתי גינת ירקות. החלק היקר בחווה היה החימום והתאורה. מיום ליום השמש הלכה והִתְעַמְּמָה.
נהגתי להתחיל את היום מוקדם. האכלתי את התרנגולות והדגים ואז הכנתי לעצמי כוס קפה וצפיתי בשמש זורחת. ביליתי חלק גדול מהיום בשוטטות בחווה וביער הסמוך לה. בערבים ישבתי עם שאר המתנדבים והדיירים על יד האח. נהנים מספל מרק חם כשהרוחות מייבבות בחוץ. בין לבין קראתי וכתבתי על החיים שלנו בחווה.
רשמתי פוסטים ארוכים על השקט, על הסיפוק שבגידול המזון שלי, על המעט שאדם צריך כדי להיות מסופק ברגע שהוא מתנתק מהעולם הצרכני. אחת לשבוע נסעתי לעיר הסמוכה. קניתי קמח וציוד חיוני אחר והחלפתי ספרים בספרייה. ניצלתי את ההזדמנות כדי להעלות את הפוסטים לבלוג. התעבורה בו גדלה מיום ליום.
תרומות של ציוד, כסף מאורחים ששכרו חדר לסופ"ש ותגמולים על פרסומות בבלוג סיפקו די והותר כדי להתקיים בנוחות בחווה. קבוצת השוכרים המפתיעה הייתה סטודנטים לדוקטורט ששכרו חדר לחודש ובילו ימים שלמים בכתיבה. כשאיבדו ריכוז היו מסייעים בבישולים או בגינה.
לקח לי זמן להתרגל למעבר לחווה. להבין שלא צריך למלא כל רגע של דממה. לגלות ששעמום יכול להיות סוג של שלווה.
אחרי עשור התחילה ההגירה הרצינית לתת קרקע. בשלב הזה חיו בחווה עשרה דיירים קבועים ועוד עשרות שבאו והלכו לפרקי זמן משתנים. השתמשתי בקרן המנזר כדי לשלם לסייר שימצא לנו מערה מתאימה. כשקיבלתי ממנו את סרטון של המערה עם קורדינאטות ידעתי שהגיע הזמן להעביר את המנזר מקום.
ארגנו מסיבת פרידה. שחטנו את כל התרנגולות, רוקנו את מרתף היינות, צלינו את הדגים וקטפנו את כל הפירות והירקות הבשלים. המערה הייתה במקום לא נגיש ויהיה פשוט יותר לקנות את הציוד בתת קרקע במקום להעביר אותו מקום.
הגיעו מאות אנשים, רובם קוראים ותיקים של הבלוג שהתארחו בחווה בשלב זה או אחר. בין האורחים הסתובב צוות צילום שהכין סרט דוקומנטרי על מנזרי הדממה. המסיבה הייתה נהדרת. מוזיקה ושתייה בשפע ומדורות שעזרו להתמודד עם הלילה הצונן.
כשכולם סיימו את הקינוח והתיישבו על יד המדורות עם ספל חם של סנגריה ניגשתי אל הרמקול.
"הכנתי נאום פרידה קצר.
אני מתבונן בחבורה המדהימה של אנשים שהתאספה כאן. חושב על הקשרים העמוקים שיצרנו. החיבור העמוק לאדם ולטבע שחוויתי כאן. יצרנו משהו בעל ערך.
ההיפר חיבוריות של העולם המודרני היא כוח רב עוצמה אבל היא מגיעה עם עלות. כשמחליטים להניח אותה מאחור ולהתנתק משלמים מחיר יקר אבל יש תגמול. החיבור השטחי להכל מוחלף בחיבור עמוק למעט הדברים שחשובים באמת. אנשים אחרים, הטבע ולעצמנו.
הכנתי משהו קטן לרגל המעבר..."
הראיתי לקהל את שלט הטיטניום שהכנתי:
"מנזר הדממה 1.0
15.10.1126 - 03.07.1116"
"תאריך ההתחלה הוא היום בו עברתי לכאן. תאריך הסיום הוא מחר. מחר נעזוב את המנזר הנוכחי. את הבית והמרחבים שלמדתי להכיר ולאהוב. את השלט הזה אתלה מעל לאח בחווה. הוא ישאר כאן אחרינו. עם הזמן השמש תשקע, הבית יתפורר והשלט יאבד במרחבי הזמן.
אבל רעיונות שנישאים מדור לדור בידי בני אדם יכולים לשרוד זמן רב יותר מחפצים."
הראיתי לקהל את השלט השני:
"מנזר הדממה 2.0
22.10.1126"
"תאריך ההתחלה הוא שבוע מהיום. זה התאריך שבו אנו צפויים להגיע למיקום של המנזר הבא. כמו שאתם רואים אין תאריך סיום. את השלט הזה אתלה בחדר האוכל של המנזר הבא. הרעיון ימשיך לחיות. אני מאמין שעם הזמן יקומו מנזרי דממה נוספים. מקומות לחשוב בהם ולהיות. להתנתק מהמולת היום יום לשבוע או לשנה ולשוב.
השנים כאן הוכיחו לי מעל לכל ספק שטוב לעצור מפעם לפעם. להתבונן פנימה במקום החוצה. להיות במקום לחוות"
המסיבה נמשכה אל תוך הלילה. עברתי בין האנשים לוחץ ידיים, עונה לשאלות ומרגיש כל העת עצב מתוק ומריר של סיום. למחרת ארזתי את הבגדים שלי, עותק מהוה של "וולדן" ואת הלפטופ שלי. את שאר הציוד מכרנו או תרמנו.
התבוננתי רגע ארוך בחווה והידקתי את המעיל סביבי, מזג האוויר הלך והתקרר מיום ליום. עליתי על הרכב והתחלתי בנסיעה הארוכה אל המעלית שתיקח אותי לתת-קרקע. ידעתי שלא אשוב לכאן לעולם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה