אש בכל מצב

לכבוד חנוכה פוסט שלם שיוקדש לאש. נתחיל בשריפה תת קרקעית שצפויה להימשך מאות שנים. ונסיים בציוד שיאפשר לנו להדליק אש ב*כמעט* כל מצב .

סנטרליה: גהנום עלי אדמות

עד שנת 1962, העיירה סנטרליה שבפנסילווניה, עיירת כורים קטנה ושגרתית. סנטרליה הוקמה באמצע המאה ה-19 על ידי חברה לכריית פחם באזור עשיר מאוד במרבצי פחם גדולים. כל אלפיים תושביה היו כורי פחם או שסיפקו שירותים לעובדים. סנטרליה רחוקה מכל עיר גדולה, ומכאן שגם קצב החיים בה היה איטי ונעים. הארוע המסעיר האחרון שהתרחש בעיירה המנומנמת הזו, עד שנת 1962 הגורלית, היו כמה רציחות אי שם בסביבות שנת 1870. מאה וארבעים שנים מאוחר יותר, הפכה סנטרליה לעיירת רפאים 

סנטרליה בימים שלווים יותר

בחודש מאי של 1962, כמו בכל שנה, החליטה המועצה המקומית לשרוף באופן יזום את המזבלה של העיירה כדי לפנות מקום לזבל חדש. חמישה מתנדבים גוייסו לצורך העניין. הם ניגשו אל המזבלה שהייתה ממוקמת בדרומה של העיירה, והציתו את האשפה. המזבלה החלה לבעור והמתנדבים חזרו הביתה. אבל שלא כמו בכל שנה, האש שבמזבלה הקטנה שליד בית הקברות סירבה לדעוך. מספר ימים חלפו, והלהבות בערימת הזבל המשיכו לבעור. המתנדבים חזרו אל המקום, התיזו מים על האש ושבו לבתיהם בחושבם שכיבו את השריפה. הם טעו, האש המשיכה לבעור מתחת לערימות האשפה והעשן המשיך להיתמר  .

זה כבר היה מדאיג. הרשות המקומית עשתה עוד מספר ניסיונות לא מוצלחים לכבות את השריפה, אבל לכולם כבר היה ברור שזו לא עוד דליקה רגילה. כמה גיאולוגים ומומחים לכיבוי אש הגיעו לעיירה הקטנה, בחנו את העניין והגיעו למסקנה ממנה חששו כולם. עד שנת 1962 המזבלה העירונית של סנטרליה הייתה ממוקמת בצידה השני של העיירה, והיא עברה למקום מושבה החדש רק באותה השנה. המתנדבים לא ידעו שערימת האשפה שהם מציתים יושבת על מצבור עשיר של פחם טבעי, קרוב מאוד לפני השטח. כעת, הפחם שמתחת לסנטרליה החל לבעור .

בחלוף החודשים החלו התושבים לחוש בשינוי סביבם. האדמה תחת רגליהם הייתה חמימה. בתחילה התופעות היו מעניינות, נחמדות אפילו. שלג שירד לא נערם על הכבישים ולא היה צריך להביא מפלסות. בגנים המחוממים גידלו הגננים ירקות של קיץ בשיא החורף. אבל אז החלו תושבים מתעלפים בבתיהם ללא התראה, וכמה אנשים החלו מתלוננים על כאבי ראש, בחילות וסחרחורות. מכשירי מדידה שהותקנו בבתים הראו רמות גבוהות של פחמן חד חמצני, גז שקוף וחסר ריח שהצטבר במקלטים ובחדרים סגורים. הפחמן החד חמצני הוא תוצר של בעירה בלתי מושלמת- שריפה בנוכחות כמות דלה של חמצן, כפי שמתרחש מתחת לאדמה .

ההשפעות של הרעלת פחמן חד חמצני באות לידי ביטוי באותן מקומות בהן החמצן נידרש ביותר: במערכת העצבים המרכזית, ובלב. הוא גורם לתופעות נוירולוגיות חמורות- מכאבי ראש ועייפות ועד הזיות וכמובן מוות בריכוזים גבוהים. מעניין לציין שיש מחקרים שקישרו בין הרעלת פחמן חד חמצני לתופעת 'הבתים רדופי השדים' שאנחנו שומעים עליהם מדי פעם. בבית ישן, התנורים לא פועלים היטב ועלולים לפלוט פחמן חד חמצני בריכוז גבוה, דבר שעשוי להביא להזיות, שמיעת קולות משונים, לראות שדים ורוחות וכדומה. בכל אופן, הפחמן החד חמצני שנפלט מבטן האדמה היה סיבה טובה מספיק כדי לנסות ולהילחם בשריפה התת-קרקעית. מהנדסים וגיאולוגים הפעילו ציוד מכני כבד וחפרו שוחות עמוקות מסביב לעיירה כדי לנסות ולהכיל את השריפה, למנוע ממנה להתפשט. אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מידי, השריפה התת קרקעית כבר התפשטה אל מעבר לשוחות.

שריפות של פחם תת קרקעי הן לא דבר חדש. כמה מאות שריפות שכאלה משתוללות באין מפריע ברחבי העולם, במיוחד באיזורים שבהם הכרייה מתבצעת קרוב לפני השטח. במהלך הכרייה הפחם נחשף לאוויר החופשי ולפעמים די בפגיעת ברק או בשריפת קוצים כדי להצית את הפחם. האש ניזונה מהחמצן שעובר דרך הסדקים בסלעים ובוערת בעוצמה נמוכה לאורך זמן רב. השריפה בסנטרליה הייתה יחודית משני סיבות :

הפחם שבאדמה היה פחם טבעי באיכות יוצאת דופן - מרוכז מאוד, נקי מזיהומים, ובוער בטמפרטורה גבוהה. בנוסף, בתחילת המאה העשרים נחפרו מאות ואלפי מחילות מתחת לאדמה כדי להוציא את הפחם המשובח הזה, אבל עם דעיכת השימוש בפחם והחלפתו בגז טבעי ובנפט, המכרות הללו ננטשו. התוצאה הייתה תעלות שהוליכו את החמצן הטרי אל הפחם הבוער ביעילות, ואף אחד לא היה במחילות כדי לחסום אותן בזמן.

בחלוף הזמן הבינו התושבים שאת השריפה הזו אי אפשר לכבות, ועדיף לתת לה לדעוך מעצמה. שנות השישים חלפו, ושנות השבעים בעיקבותיהן. האדמה החמימה והעשן שבקע מדי פעם מחורים באדמה הפכו להיות חלק מהנוף המקומי. אבל, בשנת 1979 החליט בעל תחנת הדלק המקומית לבדוק את גובה הנפט בתוך המיכל התת קרקעי שלו. הוא הוציא את מקל המדידה, והמקל היה רותח .הטמפרטורה במיכל הגיעה לכשמונים מעלות צלסיוס. רשויות מדינת פנסילווניה התחילו לתפוס שככה אי אפשר להמשיך, שהסכנה לחיי התושבים מתחילה להיות מוחשית .

שנתיים מאוחר יותר יצא טוד דומבוסקי, ילד בן 12, לטיול בחורשה לא רחוק מביתו. לפתע האדמה מתחת לרגליו נפערה, וחור לוהט בקוטר של כשני מטרים ובעומק של כעשרים מטרים איים לבלוע אותו. טוד הצליח להאחז בשורשי עץ ולזעוק לעזרה, וניצל ברגע האחרון כשבן דודו משך אותו מהתופת הלוהטת- כארבע מאות מעלות צלסיוס. לו היה נופל עוד מטר או שניים היה נישרף למוות בוודאות.

הבולען הלוהט הזה הוא עוד תופעה מוכרת בשריפות פחם: הפחם הבוער מתחת לקרקע הופך עם הזמן לאפר דק, ובשלב מסוים מפסיק לתמוך במשקל הסלעים שמעליו. התוצאה היא התמוטטות פתאומית, דומה לזו שאנחנו מכירים מבולעני ים המלח אצלנו .

 
האירוע הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. המימשל המקומי החליט לפנות את סנטרליה, ומהר. המדינה קנתה בכסף את בתיהם של מי שהיו מוכנים לעזוב את העיירה- וכאלף איש עזבו אותה בין לילה. עוד כמה מאות תושבים לא הסכימו למכור את בתיהם, ובשנת 1992 החליטה מדינת פנסילווניה שהיא מחרימה את כל הרכוש בעיירה.

כל הבתים הריקים נהרסו וגולחו ממקומם. הכבישים המובילים לעיירה נחסמו בערימות עפר ,ורשות הדואר אפילו ביטלה את קוד המיקוד של העיירה. לתושבים, שהפכו להיות פולשים בלתי חוקיים לרכוש המדינה בבתיהם שלהם – כבר לא הייתה ברירה. פרט לשניים עשר תושבים קשוחים ועיקשים, לא נותר בסנטרליה איש. עיירת רפאים לכל דבר. 

היום, בשנת 2008, האדמה מתחת לעיירה סנטרליה ממשיכה לבעור. האש ממשיכה להתפשט מתחת לכבישים ולשדות ואין אף מומחה שיכול להעריך מתי תגווע. התחזיות עגומות כולן. באוסטרליה ישנו הר שמרבצי הפחם תחתיו בוערים מזה ששת אלפים שנה. כדי להציל את סנטרליה יש לחפור שוחות בעומק של ארבעים מטרים ויותר לאורך מאות קילומטרים- ההערכות מדברות על הוצאה של למעלה מחצי מיליארד דולר, הרבה יותר משוויה של העיירה הקטנה.

שלט אזהרה בכניסה לאזור

לכן איש אינו נוקף אצבע עבור סנטרליה.האדמה חרוכה ושבורה במאות מקומות, הכבישים מתפוררים. העצים לבנים, גוססים ונטולי עלים. לאוויר יש טעם לוואי חזק של גופרית. אכן, גהנום עלי אדמות.

עד כאן באדיבות רן לוי יוצר הפודאסט המשובח "עושים היסטוריה"

להרחבה: עושים היסטוריה פרק 27.

 ********************

האש מלווה את האדם משחר ההיסטוריה. אפילו אצי איש הקרח - אדם שגופתו נמצאה בהרי האלפים אלפי שנים אחרי מותו - נשא עימו ציוד להדלקת אש .כיום אנחנו פחות משתמשים בה ביום יום אבל בשטח אש עדיין שימושית כפי שהייתה מאז ומעולם  .

הפטנט הראשון בהיסטוריה :)

להדליק אש ביום נעים על חוף הים כשיש בריזה נהדרת וכל הקרשים יבשים זו משימה קלה. למרבה הצער אם תגיעו לאותו מקום בשעת לילה מאוחרת כשהרוח מכה בכם בעוז וגשם זלעפות יורד להדליק אש הופך להיות קשה עד בלתי  אפשרי. הגפרורים שלכם יהיו רטובים, הקרשים לחים והריק הקיומי קרוב מתמיד.

חשוב לי להגיד שרגע לפני שאתם מכינים ערכת הדלקת אש ויוצאים לשטח בציפייה להיות רובינזון קרוזו הבא עצרו ושאלו את עצמכם "האם אני יודע/ת להדליק אש בעזרת מצית וגפרורים בשטח?". כל הטריקים שאציג הם בונוס נחמד אבל הדרך הכי קלה ומהירה להדליק מדורה היא עדיין בעזרת גפרורים ומצית. (אלא אם כן גנדלף האפור מטייל אתכם. אבל זו רמאות...)

אני ממליץ להתאמן על הדלקת מדורה בפעם הבאה שאתם בשטח. לא כדאי שהפעם הראשונה שבה תנסו להדליק מדורה תהיה "בליל סופה וסער". לדעת להדליק מדורה עם גפרורים זה הבסיס כל השאר זה גימיק נחמד. מבחינתי, להתחיל עם הטריקים לפני שאתם יודעים להדליק מדורה עם גפרור בודד זה כמו להיות שר אוצר בלי תעודת בגרות. אהממ, לא משנה...

יש לנו שני בעיות פוטנציאליות כשאנו ניגשים להדליק מדורה:

1. אם הכל רטוב יקח לחומר הבערה הרבה יותר זמן להידלק.

2. אם הגפרורים יירטבו הם לא ידלקו

הפתרון שלנו צריך אם כן:

1. למצוא דרך להדליק להבה רציפה לכמה דקות

2. להגן על הגפרורים מלחות או להשתמש באמצעי הדלקה שלא מושפע מרטיבות .

הכנתי עצמי ויצאתי למסע מפרך ביו טיוב. התייעצתי עם מומחי הישרדות וגיבשתי רשימת טיפים שיגדילו את היכולת שלי להדליק אש במגוון מצבים. נתחיל עם הבעיה הראשונה: עלי למצוא דרך להדליק אש לכמה דקות. אם האש תבער מספיק זמן היא תוכל לייבש ולהדליק זרדים לחים.

הפיתרון הקלאסי שמופיע במגוון רחב של ויארציות הוא צמר גפן מרוח בווזלין. צמר הגפן נדלק בקלות והווזלין מאריך את זמן הבעירה שלו בצורה משמעותית. התלהבתי מהרעיון ופרטתי בטיוטה של הפוסט טכניקות שונות בנושא. איך זה עובד איך מכינים כדור צמר גפן מצופה בשעווה, וכיוצא באלו. 

בנקודה הזו הפוסט היה מוכן ועמד לצאת אל אוויר העולם. אבל, כששלחתי אותו למספר חברים לנסיון קיבלתי הערה מעניינת. כמטייל ששואף להוריד את המשקל שאני סוחב למינימום חשוב לי להקפיד שכל פריט בציוד שלי יוכל לשמש למספר מטרות. אם אמרח את צמר הגפן בוזלין הוא יוכל לשמש להדלקת אש אבל הוא יאבד את היכולת לשמש כציוד עזרה ראשונה. זו הייתה נקודה חשובה והיא תשפיע על ערכת הדלקת האש שאציג בסוף הפוסט.

ברוח הגישה של פריטים רב שימושיים כדאי להשתמש בנר. מצד אחד הוא עונה על ההגדרה של חומר שבוער זמן ממושך ויכול לשמש כעזר בהדלקת פריטים לחים. מנגד נר יכול לשמש כאמצעי תאורה נחמד ונוח בשטח. 

את הרעיון הזה למדתי מיוטיוב. לוקחים פחית שתייה (לצערנו הרבה כאלו זרוקות בשטח)
"פותחים חלון" בפחית ומדביקים את הנר לקרקעית בעזרת שעווה והא לכם נר מוגן מרוח ועם משטח מחזיר אור
מינימום סחיבה מקסימום משאבים מהשטח :)

טכניקה אחת שחבל לי להשמיט היא "נר הישרדות". הרעיון הוא לקחת קופסת פח ריקה לגלגל לתוכה קרטון ועליו לשפוך שעווה מומסת. הנר יכול לבעור למספר שעות. לחמם את המחסה שלכם ואפשר אפילו לבשל עליו. לאור המשקל המשמעותי של הנר הייתי חושב פעמים אם לקחת אותו לטיול רגלי. אבל כחלק מערכת ההשרדות ברכב או כאמצעי תאורה ביתי להפסקות חשמל הוא יכול להיות אדיר. בסרטון הזה גיא סרוסי מדגים איך מכינים נר השרדות.

נר הישרדות

*************************

אז ראינו כמה טריקים ליצירת חומר בערה יעיל להתחלת המדורה. אבל מה עם אמצעי ההדלקה עצמו? 

הפיתרון הראשון הוא מצית. אני יודע, זה לא נשמע מלהיב במיוחד אבל טרם נתקלתי במצית שלא נדלק בגלל רטיבות. מבחינתי מצית היא אמצעי זול וזמין ששווה שיהיה בכל תיק.

אמצעי נוסף הוא גפרורים טבולים בשעווה. כפי שראינו בטכניקות הקודמות שעווה מגנה היטב מפני רטיבות ובנוסף מאריכה את זמן הבערה. חצי תריסר גפרורים טבולים בשעווה יאפשרו לנו להדליק אש במהירות בכל מצב. הסרטון הפעם באדיבות גלעד שדה מדריך טיולים והישרדות ואדם ססגוני באופן כללי. 

"מה? אתם רוצים משהו מעניין יותר? טוב, נו אם אתם מתעקשים"

אמצעי מקובל מאוד להדלקת אש הוא מצת מגנזיום. הטכניקה פשוטה. מוט מגנזיום ומוט נוסף שאיתו משפשפים את מוט המגנזיום כדי להוציא ניצוצות (אפשר לשפשף עם הסכין הרגילה שלכם וכך להוריד משקל). לוקח זמן להשתלט על טכניקת ההדלקה אבל המאמץ משתלם. מוט המגנזיום עמיד לרטיבות ולכן הוא מהווה שדרוג נחמד לערכת הדלקת האש שלכם. (יודעי דבר ציינו באוזני שהמצת לא עשוי רק ממגנזיום אבל השם קליט ולכן אשאר איתו)

*גילוי נאות ושיווק עצמי - בתקופה האחרונה התחלתי לייבא מחו"ל מצתי מגנזיום ואני מוכר אותם ב20 שקלים לאחד (בין חצי לרבע מהמקובל בארץ) אם אתם מעוניינים לקנות אחד (או כמה :) אתם מוזמנים ליצור איתי קשר דרך הפייסבוק.*

במהלך ההכנות לפוסט ביקשתי מגלעד שדה שישתף את הקוראים בציוד שהוא נושא בערכת הדלקת האש שלו: 
"בערכה הבסיסית יש לי מצת מגנזיום, סכין, ונר. לערכת השלג הוספתי גפרורים אטומים למים וצמר גפן".
הערכה הזו מוכיחה שהשאלה אינה כמות הציוד אלא המיומנות בשימוש בו.


כתמיד אני ממליץ לא לנסות את זה בבית. האחרונים שניסו נתקעו עם מכרה פחם בוער. 

אשמח לשמוע תגובות

חנוכה שמח

משה