אֶצִי, איש הקרח. ורפואה בטיולים חלק שני.

סיפורנו מתחיל ב18 בספטמבר 1991. הלמוט ואריקה סימון, זוג מטיילים גרמנים, טיילו בהרי האלפים . הם החליטו לקצר את דרכם וסטו מן השביל המסומן. הם הלכו מספר רגעים ואז הבחינו בגופה. הגופה הייתה מוטלת על פניה, חלקה התחתון היה שקוע בקרח. הלמוט ואריקה הזעיקו את הרשויות. אך חילוץ הגופה התעכב בשל מזג אוויר קשה. תחילה, חשבו המחלצים שמדובר במטייל שנספה בזמן האחרון. אבל במהרה הם התחילו לשים לב לדברים חריגים. על הגופה היו סדרה של קעקועים כהים וסמוך לה היו שלל חפצים שלא מאפיינים מטפס הרים ממוצע. בין השאר היה שם גרזן נחושת, קשת וחיצים, ופיגיון מאבן. הגופה שלפנינו לא הייתה גופה של מטייל רגיל. לגופה הוענק הכינוי "אֶצִי, איש הקרח". השם נגזר משם העמק שבו היא נמצאה, אֶצטאל בהרי האלפים.

ב23 בספטמבר אצי חולץ והועבר במסוק לאוניברסיטת אינסברוק. שם ביצעו תיארוך פחמן-14 וכך נקבע כי חי לפני כ-5,000 עד 5,300 שנים.‏ היות ואצי נמצא סמוך לקו הגבול איטליה ואוסטריה רבו למי הוא שייך. איטליה זכתה כי גופתו נמצאה מאה מטר מהגבול לתוך שטחה. מוזיאון נבנה סביבו. הוא הונח בחדר קירור שנבנה כדי לשמור אותו בטמפרטורה קבועה. ספרים נכתבו עליו, אוניברסיטאות ערכו עליו מחקרים.

מי היית? מה עשית על ההר? איך מתת?

.

שיחזור אפשרי של אֶצִי

מעריכים שגובהו היה 1.65 מטר, ומשקלו כ50 קילוגרם. הוא היה כבן 45 במותו, גיל מופלג ביחס לתוחלת החיים המשוערת בעידן זה. הסברה הראשונה הייתה שאצי קפא למוות או שמצא את מותו ברצח פולחני.‏ 

החוקרים ניסו לגבש דיעה בנוגע למעשיו לאור חפציו והמיקום בוא הוא נמצא. יש המשערים שהיה בעל מעמד בכיר בקהילה. יתכן שאף ראש שבט. שכן הגרזן שנשא היה עשוי נחושת; מתכת נדירה ויקרת ערך באותם הימים. אחרים טוענים שהיה שאמן שעלה להתבודד בהרים לקראת טקס פולחני חשוב. הקשת והחצים שנשא עמו מעלים את ההשערה שהיה צייד. יתכן שבכלל היה רועה צאן שליווה את בעלי החיים בנדודיהם. כרועה היה עליו לשמור על העדר אך גם לצוד ולאסוף מזון עבור עצמו. הציוד והבגדים שנמצאו איתו איפשרו לאצי קיום בדרך זו. תאוריה זו נתמכת גם במקום שבו נמצאה גופתו. סמוך לשדות מרעה שנוצלו בידי בני אדם בתקופה זו. הקושי בסברה זו היא העובדה שלא נמצאו עימו שום שרידים של מקנה.

בשערו של אצי נמצאו רמות גבוהות של חלקיקי נחושת. נתון זה, בצירוף העובדה שגרזנו היה עשוי מנחושת כמעט טהורה, הביאו חוקרים אחרים למחשבה כי אצי היה קשור לתהליכי עיבוד הנחושת. בסופו של דבר שאלת זהותו נעלמה בערפילי ההיסטורייה. 

הוא נשא עימו גרזן עשוי מנחושת, סכין בעלת להב צור וקת מעץ עם נדן מתאים, וכן אשפת חיצים ובה 14 חצים. שניים מהחצים, שהיו שבורים, היו בעלי ראש עשוי מצור ונוצות לייצוב מעופם. 12 החצים הנותרים לא היו גמורים, ולא היה להם ראש. באשפת החצים נמצא כלי שזוהה כקשת. כלי נוסף שלא זוהה, וכלי עשוי מקרן שייתכן ששימש להשחזת החצים. בנוסף, נמצאה קשת נוספת מטקסוס באורך 1.82 מטר, שלא הייתה גמורה. 

הוא נשא עמו פירות, ושתי סלסילות עשויות מקליפת עץ. נראה שבסלסילות נשא אצי גחלים לוחשות, שסייעו לו להדליק אש בקלות. הוא נשא פריטים נוספים שנועדו להדלקת אש, וכן רשת ללכידת ציפורים ובעלי חיים קטנים.

בחינה של גרגירי אבקת צמחים ואבק שנמצאו על הגופה ועל הציוד. ועל פי הרכב שיניו ועצמותיו הסיקו החוקרים שאצי גדל במרחק של כמה ימי הליכה מהמקום. ריאותיו היו מושחרות, כפי הנראה כתוצאה משאיפת עשן מדורות.‏ במעיו נמצאו טפילים. מבדיקת ציפורניו ניכר כי היה חולה שלוש פעמים בששת החודשים האחרונים לחייו. מחלתו האחרונה הייתה כחודשיים לפני מותו, ונמשכה כשבועיים. בגופו ניכרים סימני התנוונות. המפרקים היו שחוקים ובכלי הדם ניכרה התקשות. ‏

בחינת עצמותיו העלתה את ההשערה כי אורח חייו כלל הליכה מרובה בתוואי הררי. מכיוון שממדים כאלה של עצמות לא נמצאו בשלדים אחרים של בני אותה תקופה. על גופתו נמצאו כ-50 קעקועים בפחם. סביב המותניים ומשני צידי עמוד השדרה. מאחורי הברך הימנית וסביב הקרסוליים. בדיקות שנערכו לגופה הראו שמיקום הקעקועים הקביל במידה מרובה לאזורים בהם הייתה התנוונות של העצמות. לפיכך יש הטוענים שהקעקועים היוו ניסיון להקל על הכאב.

התמונה החלה להשתנות ב2001 כשד"ר פול גוסנר החליט לבחון פעם נוספת את סריקת הסיטי של אצי. מה שראה שינה את התמונה לחלוטין. סמוך לכתף השמאלית היה נעוץ ראש חץ מאבן. חתך מקביל התגלה במעיל. אצי נורה מאחור. לא מדובר במוות עקב חשיפה לקור אלא ברצח. ברוכים הבאים לחקירת הרצח הקדום בעולם. הצטרפו אלי למסע בזמן שבו נפענח בעזרת מיטב הטכנולגייה ועזרה מגדולי המומחים בתחומם מה קרה בהרי האלפים לפני 5000 שנה.

בעקבות הגילוי אצי נלקח לביצוע סריקת סיטי באיכות גבוהה. שם גילו פגיעות נוספות: הייתה לו פגיעת ראש משמעותית. פגיעת בטן וחתך רציני ביד ימין. חתך שכזה מכונה פצע התגוננות. הוא ניסה לבלום מתקפה בעזרת היד ונחתך עד לעצם.

מה קרה בימיו האחרונים? כאן החליטו החוקרים להתחיל לבחון את מערכת העיכול. אפשר לחשוב על מערכת העיכול בתור "יומן" של הימים האחרונים שלכם. אוכל שאכלתם בשעות האחרונות ימצא בקיבה. ככל שעבר זמן רב יותר האוכל ימצא במקום נמוך יותר במערכת העיכול. לפיכך הממצאים יהיו בסדר כרונולוגי.

החוקרים מצאו בקיבה בשר ולחם ובמעיים אבקנים של צמחים משני סוגים. האבקנים שייכים לעצי מחט שגדלים בגובה ההר ולחיטה שגדלה בעמק. גרגרי האבקה היו טריים בעת שנאכלו. מה שמלמד שהארוחות נאכלו באביב. לאור סידור האבקנים (אורנים, חיטה, אורנים) הסיקו החוקרים שאצי היה על ההר ירד אל העמק ואז עלה שוב אל ההר ושם מצא את מותו.

צירוף הנתונים החדשים בתוספת כל המידע שהצטבר עד עכשיו מוביל להאמין שזה מה שעבר על אצי בימיו האחרונים: זו הייתה תקופת הקיץ, אצי היה על ההר מעל קו העצים שם אכל ושתה. הוא ירד למטה ודרומה אל העמק. לקח לו כמעט יום שלם לרדת. ביום שאחרי הוא השתתף בקרב שבמהלכו נחתך בידו. הוא נחפז לשוב במעלה ההר כשהוא מדמם וחמוש בצורה גרועה. במנוסתו עבר כעשרים ק"מ הרחק מהעמק ואל מעלה ההר. כמה שעות לפני מותו הוא עצר ואכל. ארוחתו האחרונה כללה לחם ובשר זה היה שעה לפני מותו. ואז בראש ההר, אולי מותש מכדי לברוח, אולי הגיע לדרך ללא מוצא הוא נורה מאחור. החץ פגע בכלי דם גדול וגרם לדימום מסיבי. כפי הנראה בנקודה זו הקשת ניגש אליו, הוציא את גוף החץ מגבו, הרים אבן גדולה וחבט בה בראשו של אצי. הוא מת תוך פחות מחצי שעה. בודד, בקור, מוקף אוייבים.

כעבור שעה או שתיים, גופו כוסה לגמרי בשלג תוך חודש השלג הפך לקרח. בסיום הקיץ נמס חלק מהקרח. מספיק כדי לחשוף אותו מעט לשמש. בחורף הבא הוא כוסה שוב בשלג ושוב הפשיר. כך שוב ושוב למשך שנים. רצף ההפשרות והקפיאות שעבר הוא הסיבה שאצי נשמר כל כך הרבה זמן. 

לאורך ההיסטוריה האנושית אצי היה שם. בניית הפרמידות, עלייתה ונפילתה של האימפרייה הרומית, ימי הביניים, והרנסנס. קפוא לבני נוע עטוף בקרח הוא נותר שם. עדות אילמת לרגע אחד של אלימות ששומר בקרח אלפי שנים. אני חש פליאה וחלחלה בחושבי עליו. הוא חי בעולם שונה וזר מכל אשר ידעתי ובכל זאת אדם היה.

להרחבה:

הBBC בסדרה על האירוע וידאו ישן אך מרשים

הפודקאסט הנהדר radiolab בפרק על האירוע. חלק מהמידע תורגם מכאן.

ויקיפדיה 

תמונות באיכות מדהימה. לא לרכי הלבב!

 

*********************

כפי שאצי מלמד אותנו לחטוף חץ בגב לא מועיל במיוחד לבריאות. אבל גם למטייל המודרני יש סכנות מסוימות.
די בחשיפה מספקת לקור כדי להרוג. קלקול קיבה לא יהרוג אותנו אבל יגרום לנו להצטער על זה שאנחנו בחיים...

בפוסט הנוכחי נתעסק במצבים הרפואים הבאים:

• קלקולי קיבה
• היפותרמיה
• פטריות ברגלים
• שפשפת

תזכורת קצרה: המושג "סיפור מקרה" אומר מה אפשר ללמוד מהסיטואציה מסביב. כלומר באיזה מצב רפואי כדאי לי לחשוד לאור תנאי הסביבה. לצורך העניין ביום קר כאשר כל הבגדים שלי רטובים והלכתי בשלג למשך כמה שעות היפותרמיה תהיה סיפור מקרה סביר.

אני נוהג לכתוב על טיפול בנפגע בגוף שלישי. אבל אתם יכולים לטפל גם בעצמכם. חשים סחרחורת? בחילות? קור? עצרו ושאלו מה הבעיה. קל למנוע בעיות בתחילת הדרך כל מה שצריך הוא מודעות. בנוסף, אני נוהג לכתוב בגוף זכר אתכן הסליחה.להרחבה אתם מוזמנים לעיין בפוסט הקודם שלי על רפואה בטיולים.

קלקול קיבה

אחד המצבים היותר מבאסים שיצא לי להתקל בהם. אתם חלשים, משלשלים, סובלים מכאבי בטן, אין לכם תאבון לכלום, ואתם צריכים להישאר קרובים לשרותים בכל רגע נתון .

קלקול קיבה נגרם כתוצאה מהתרבות מוגזמת של חיידקים או וירוסים במעיים. אלו מגיעים לרוב ממים או ממזון מזוהם. או כתוצאה ממגע עם אדם חולה שלא הקפיד לשטוף את ידיו לאחר עשיית צרכים. 

מניעה: תקפידו לשטוף ידיים עם סבון לאחר עשיית צרכים. לא רק בשבילכם אלא בשביל כל הסובבים. שטפו היטב פירות וירקות. במקומות בהם המים מזוהמים הקפידו לשתות רק ממקור מתאים (מים מינרליים בהודו). אם אתם שותים מים מהטבע סננו אותם והוסיפו טבליות כלור.

סימנים: יכול לכלול מכל האמור למעלה: אובדן תיאבון, בחילות, הקאות, שלשולים, יאוש כללי מהקיום. בקיצור, קשה לפספס.

סכנות: התייבשות חמורה ואובדן מלחים בגלל ההקאה השלשול ואובדן התיאבון. בעולם המערבי שבו יש לנו גישה למים נקיים וטיפול רפואי איכותי זה לא נשמע הרבה. במדינות עולם שלישי רבים מתים בכל שנה ממקרים כאלו.

טיפול: כמו שהזכרתי בפוסט הקודם עיקר הטיפול שלנו מתמקד בלהחזיר את הגוף לאיזון. שלשול, גורם לאובדן משמעותי של מים ומלח. לכן נקפיד לשתות כמויות גדולות בהרבה מבשגרה. את אובדן המלח נאזן בעזרת חטיף מלוח או ע"י הוספה של מעט מלח למי השתייה. 

אחת הבעיות עם הקאות היא שכל מה שהמטופל ישתה הוא עשוי להקיא בחזרה. יש לבעיה זו שני פתרונות: ברמת השטח שתייה בכמויות קטנות אבל בתדירות גבוהה. פקק של בקבוק מלא במים בכל דקה למשך חצי שעה. אם ניסינו וזה לא עובד נצטרך להגיע למרכז רפואי שם יתנו תרופה נגד בחילות או עירוי של נוזלים ישירות לוריד.

תזונה מתאימה: לאחר שהמטופל חש טוב יותר והוא מסוגל ומעוניין לאכול (לא לדחוף אוכל בכוח. זה בסדר גמור לא לאכול יומים אם כך אתם מרגישים). אפשר להתחיל לאכול. נתחיל לאט, הקיבה התכווצה בזמן המחלה. 

מומלץ לאכול: מרק, בננות, אורז, צנימים (טוסטים), ושאר מאכלים "קלים".

לא מומלץ מזון עשיר בשומן: בשר, מוצרי חלב, וכו'. 

תקשיבו לגוף. אם אין לכם "חשק" לאכול אל "תאכלו בכוח". 

המקרה המוזר של הכלב וחבית הברנדי

לא רחוק מהמקום שבו מצאו את אצי. בהרי האלפים, סמוך לגבול בין איטליה ושוויץ, ישנו מעבר בהרים. המעבר היה בשימוש החל מתקופת הברונזה. הרומאים בנו שם מקדש ליופיטר. עם השנים המקדש נהרס ובשנת 1904  בנה "ברנאר ממנטון" אכסנייה על ההריסות עבור עוברי הדרכים.

נזירים נוצריים הפעילו את המקום, אירחו אנשים, ומפעם לפעם יצאו כמשלחות חילוץ למצוא אנשים שאבדו בדרכם. בשלב מסוים - כפי הנראה במהלך המאה השש עשרה - החלו הנזירים לאמן את כלביהם ככלבי חילוץ. הכלבים, מגזע סאן ברנארד עם חוש הריח המעולה שלהם, החוסן הטבעי והעמידות למזג האוויר התאימו היטב לשימוש במשלחות חילוץ.

כלבי סאן ברנארד שימו לב לחבית על הצוואר

הכלבים כפי שאנו מכירים אותם היום הם תוצר של עשרות רבות של שנים של רבייה בררנית במנזר ובסביבתו. סאן ברנארד הוא תערובת של מספר גזעים בניהם: מסטיף, דני ענק, בולדוג, ואחרים.

תפיסה מקובלת על כלבי סאן ברנארד גורסת שעל צווארם הייתה קשורה חבית קטנה מלאה בברנדי שנועד "לאושש" את האנשים שחולצו. מעבר לעובדה שאלכוהול הוא הדבר האחרון שתרצו לשתות בסופת שלג שכן הוא גורם לאיבוד חום. הכלבים מעולם לא הסתובבו עם חבית מכל סוג. מה אם כן מקור האגדה? הכל התחיל ב1820 כשהנרי לנדסר צייר מוכשר בן 17 מאנגליה פרסם ציור שמציג שני כלבים עומדים ליד מטייל שרוע בשלג. לאחד הכלבים היתה על הצוואר חבית קטנה. זה כל מה שהיה צריך כדי לגרום למיתוס להתחיל. צייר אחד וציור אחד במקום ובזמן הנכונים. אם אלכוהול משליח על ארבע הוא לא הפיתרון. מה כן נרצה לעשות במצב של קור קיצוני? נעים להכיר היפותרמייה.

היפותרמייה

היפותרמייה היא ירידה מסוכנת בטמפרטורת הגוף שיכולה להתרחש בעקבות מספר מצבים שונים. בראש ובראשונה רטיבות. כשאנחנו רטובים אנחנו מאבדים חום מהר בהרבה מאשר כשאנחנו יבשים. חוסר תנועה במזג אוויר קר, בגדים רטובים, וסביבה קרה יכולים גם הם לגרום לטמפרטורת הגוף שלנו לרדת בצורה מסוכנת.

כדי למנוע היפותרמייה נתחיל כתמיד במניעה. ביגוד איכותי ומתאים למזג האוויר, ציוד שמאפשר הדלקת אש בכל מצב, ומחסה טוב ללילה יקטינו דרסטית את הסבירות שתיכנסו להיפותרמייה.

"בסדר, הלחצת אותנו. איך נזהה היפותרמיה"? הסימנים יופיעו לאט ובהדרגה. הנפגע יתחיל להיות "רדום" ולהגיב לאט לסביבה. הוא ינוע לאט, העור שלו יהיה חיוור, וכשתגעו בו הוא ירגיש קר. שיקול הדעת יפגע ויתכן שיתחילו גם הזיות. כמו תמיד צריך לשים לב לסיפור מקרה. סביבה קרה, רטיבות, ואדם שמתנהג בצורה חריגה הם נורה אדומה משמעותית להיפותרמיה.

השותף שלי לטרק מתחיל להתנהג כמו זומבי. זה יום קר והוא נראה חיוור. מה אני עושה עכשיו? השלב הראשון הוא להתרחק מהסביבה המסוכנת. אם אני יכול למצוא מקום מחסה או להקים אוהל מה טוב. אם לא, גם מסתור מהרוח תהיה התחלה טובה. 

הבגדים של החבר רטובים? בגדים רטובים גורמים לאובדן חום מסיבי. זה הרגע להפשיט אותו לגמרי. עדיף שיהיה ערום בשק שינה מאשר בחוץ לובש מעיל רטוב. 

עכשיו יהיה רגע נהדר לשתייה חמה. השלב הבא הוא לנסות להתפנות מהמקום. בכפוף כמובן לשכל הישר. אם יש בחוץ סופת שלגים מטורפת זה יהיה רגע נהדר להתכרבל באוהל ולחכות עד יעבור זעם.

פטרת הרגליים

בתחילת שרותי כלוחם היינו בכוננות קפיצה של שתי דקות. כלומר, תוך שתי דקות מרגע האזעקה עלינו להיות מוכנים בעמדות עם מדים מלאים ונעלים. מעבר להשפעה המלבבת על המורל הסיטואצייה הזו גרמה לי לישון עם נעליים. כשמפעם לפעם הייתי חופשי מהכוננות נהגתי להסיר נעליים לדאבון ליבם של כל הנוכחים. הריח, היה מזעזע. כאדם שבילה את רוב ימיו בסנדלים שיערתי שמדובר בתגובה טבעית של הרגל למחנק שבו היא נמצאת. רק כעבור פרק זמן יצא לי לדבר עם אחד החובשים והוא מיהר לאבחן שיש לי פטריות ברגלים. שלושה ימים עם אבקה נגד פטריות והריח נעלם כלא היה. 

פטריות הם ממלכה מרתקת בעולם החי. הם שימשו אלפי שנים כחומר מעורר הזיות, כרעל, ואפילו כאמצעי תאורה במלחמת העצמאות האמריקאית. למרבה הצער כמו בכל משפחה גדולה תמיד יש כמה בנים סוררים שמוציאים שם רע. 

כתמיד נתחיל במניעה. אחד המקומות הכי סבירים להידבק בפטריות זה במקלחות ציבוריות. מצד אחד יש את כל התנאים הסביבתיים הרצויים ומצד שני יש אספקה בלתי פוסקת של אנשים "נגועים" שמביאים את הפטריה איתם למקלחת. 

 אז אם איתרע מזלכם להתקלח במקלחות משותפות (בריכה, מחנה קיץ, צבא.) בואו עם כפכפים. אתם לא רוצים שכפות הרגלים שלכם יבואו במגע ישיר עם הפטריה. באותה הזדמנות, כשחבר מבקש להשאיל מכם זוג כפכפים. זה הזמן להעריך מחדש את החברות בניכם ואם היא עמוקה מספיק להעניק לו במתנה זוג כפכפים חדש.

פטריות אוהבת סביבה לחה, חשוכה, וחומצית. נחשו מה עונה על כל התנאים האלו? נכון מאוד, רגלים בתוך נעל סגורה לתקופה ארוכה. מה שמעמיד חיילים ומטיילים בפוטנציאל גבוה להתפתחות פטריות. 

אתם לא רוצים להעניק לפטריה תנאי חיים נוחים. אי לכך נקפיד על גרביים מנדפות, נעליים מאווררות, והחלפה קבועה של הגרביים. במצבים של פעילות גופנית משמעותית אפשר לפזר טלק בגרב. לסיום, חשוב להקפיד על שטיפה בתדירות גבוהה של כפות הרגלים בתוספת ניגוב יסודי לאחר מכן. יש טענות שהאמצעי האחרון גם יעשה פלאים ליחסים החברתיים שלכם. טענות אלו לא נבדקו מעולם בניסוי מדעי מבוקר ולכן יש לבחון אותם בזהירות המתאימה. 

יש לכם ריח רע מהרגליים, בנוסף יתכן ואתם חשים תחושת גירוד ברגל והעור אדום יבש ומגורה. דעו לכם שנדבקתם. זה הזמן ללכת יחפים למקלחת ולהשיג זן חדש ואלים יותר של הפטריה כדי שיהרוג את הזן הנוכחי. עם הזן החדש יש לחתום על הסכם שלום ולהעניק לו את כף הרגל מקו 67 והלאה. הזן החדש יהיה שבע רצון מהתנאים ומהאירוח ההולם ויזמין את חבריו להצטרף לחפלה מטורפת. 

איפה הייתי? כן, אז נדבקתם בפטריה. בשלב הראשון מומלץ להשרות את כפות הרגליים כל ערב ל-15 דקות בקערת מים חמים עם תמיסה של סבון חיטוי המכיל יוד (למשל פוליספט). לאחר מכן יש למרוח בין האצבעות ועל עור כף הרגל משחה נגד פטריות שאותה ניתן להשיג ללא מרשם בכל בית מרקחת. יש להתמיד בטיפול כשבועיים או שלושה לאחר שסימני הפטרייה נעלמו מהעור.

שפשפת

במחנות האחרונים של בני עקיבא היתה קבוצה של מטופלים שזיהינו מרחוק הודות להילוך הברווז האופייני. כשהם הגיעו אלינו לא טרחנו לתחקר אותם ידענו מראש שמדובר בשפשפשת.

ברווז

כמעט כולנו חוינו שפשפת, אותה תחושת כוויה לא נעימה במפשעה בתוספת הכאב בזמן ההליכה. שפשפת נגרמת כתוצאה משפשוף של העור בתוספת אבק, זיעה, וחיידקים שחוגגים על האזור הפגוע. הדרך למנוע אותה מתבצעת ע"י הקטנת כמות הזיעה אם במקלחות ושטיפה יסודית *עם סבון* של האזור ואם בעזרת בגדים תחתונים מנדפי זיעה.

 

הקפדה על צעדי המניעה תפחית למינימום את הסיכון לשפשפת. אם בכל זאת חטפנו אותה? זה הזמן לנקות את האזור. כשהחניכים המדוברים הגיעו אלינו שלחנו אותם: להתקלח, לשטוף היטב את האזור עם מים וסבון, ללבוש תחתונים נקיות, ולחזור אלינו אחרי שכל זה בוצע. כשהם חזרו הבאנו להם טלק לפזר במקום. טלק הוא חומר סופג לחות ובכך הוא מסייע להפחית את הזיעה ואת השפשפת. אני משער שמשחות כנגד כוויות כדוגמת אלוורה יוכלו לסייע במצב אבל לא יצא לי לנסות.

אסיים במשפט שנאמר בקורס חובשים "שקל אחד שמושקע במניעה חוסך עשרה שקלים בטיפול". תפעילו שכל ישר, תהיו עירניים לסובבים, ותמנעו מראש בעיות. 

נפגש בשבילי החיים

משה