איך לתקן את מערכת החינוך

אחרי שלוש שנים כמורה ורכז מגמה בתיכון חשבתי שיהיה מעניין לכתוב כמה נקודות שלדעתי יועילו כדי לשפר את המצב במערכת החינוך. חשוב לי להדגיש שמה שאני כותב רלוונטי לתיכון ולא ליסודי / חטיבת ביניים ומסתמך על הניסיון האישי והמוגבל שלי.

בפוסט אתמקד בנקודות הבאות: חזרה לחינוך מקצועי, הפחתת אחוז הזכאים בבגרות, העפת תלמידים מבתי הספר והפרטת מערכת החינוך.

חזרה לחינוך מקצועי

מה שגרם לי לעזוב את מערכת החינוך הוא סוגיית המשמעת שגרמה לכל יום שלי בבית ספר להפוך למאבק. בעיני היו שני סוגים של תלמידים שהפריעו. הסוג הראשון היו תלמידים שפשוט לא רצו להיות בכיתה ולא ראו שום טעם במה שעשינו שם. הסוג השני היה תלמידים שרצו להיות בכיתה אבל התקשו מאוד לשבת בשקט וללמוד.

אני לא מאשים את התלמידים שלא רצו להיות בשיעור. הרבה מהם הרגישו שהם לא מקבלים שום תוכן מועיל בשיעורים. הרבה מהם לא היו בנויים לשבת בכיתה הרבה שעות ביום וזה בסדר גמור. בכל דיון על מערכת החינוך אנחנו חייבים להתחיל מהנחת היסוד הבאה: תלמידים לא אחידים ביכולות שלהם. חלקם מתאימים למערכת וחלקם לא.

מערכת החינוך עוצבה במטרה להכשיר אנשים לאקדמיה. ביליתי הרבה שנים באקדמיה וחלק מהאנשים שם עושים דברים נהדרים לטובת האנושות. אבל אנחנו לא צריכים כל כך הרבה אקדמאים. בישראל יש עודף של בעלי תארים כשבמקביל המשק משווע לאנשים עם הכשרה מקצועית.

זה מביא אותי לנקודה העיקרית שלי. הרבה מהתלמידים שמרגישים שהם מבזבזים את הזמן שלהם בתיכון צודקים. התיכון מכשיר אנשים להיות אקדמאים ואותם תלמידים לא בנויים להיות אקדמאים או שכרגע אין להם את היכולת לשבת וללמוד בכיתה.

חלק מהתלמידים האלו סובלים בשקט וחלקם מפריעים והופכים את ההוראה לסיוט. בשני המקרים מדובר בבזבוז משאבים מצד המורה. הזמן והאנרגיה שהקדשתי לטובת תלמידים שלא רצו ללמוד היה יכול להיות מוקדש להוראת שאר התלמידים.

הסיטואציה של תלמידים שלא מתאימים לשבת הרבה שעות ביום בלמידה עיונית היא לא בעיה חדשה. ישראל (ומדינות אחרות) התמודדו איתה בעבר בעזרת חינוך מקצועי.

החינוך המקצועי בישראל סבל מגזענות שבה קבוצות אוכלוסייה ספציפיות הוסללו לחינוך מקצועי. במקום לתקן את האפליה ולשמור את החינוך המקצועי החליטו "לשפוך את התינוק עם המים" וכיום אין כמעט בתי ספר מקצועיים בישראל.

אם אנחנו רוצים איזשהו סיכוי להתמודד עם העומס בכיתות, עם בעיות המשמעת ועם המחסור בכוח האדם המקצועי עלינו להחזיר את החינוך המקצועי בקנה מידה גדול. חלק מהתלמידים סובלים בבית הספר אבל ישגשגו בחינוך מקצועי.

תגובה מתבקשת להצעה שלי לשלוח תלמידים שלא מסוגלים או רוצים ללמוד לחינוך מקצועי היא שאנשים משתנים. כולנו מכירים את הסטודנט שבתיכון היה תלמיד נוראי וכשהגיע לאקדמיה גילה את חדוות הלמידה והפך לסטודנט מצטיין. ברור לי שמקרים כאלו קיימים אבל זה לא סותר את הטענה שלי.

בתקופת התיכון התלמיד יכול לרכוש מקצוע ואם אחרי התיכון מינרווה אלת החוכמה תלחש באוזנו שהגיע הזמן ללכת לאקדמייה הוא יוכל לעשות את זה כשהוא יותר מאופס על עצמו ועם מקצוע ביד שיוכל לפרנס אותו בתקופה הסטודנטיאלית.

יש כמות עצומה של מסלולים להשלמת בגרויות והכנה לאוניברסיטה. כך שאדם שבתיכון לא רצה להיות במערכת תמיד יוכל להשלים את תעודת הבגרות ולהיכנס למערכת ההשכלה הגבוהה.

באופן אישי אם הילד העתידי שלי יחליט שהוא רוצה ללכת לחינוך מקצועי אתמוך בו משתי סיבות: ראשית אנשים לא צריכים להיות במקום שלא מתאים להם. שנית עובדי כפיים עם הכשרה מקצועית יכולים להרוויח סכומים יפים מאוד.

אני מציע ליצור מסלול סינון שבו חלק מהתלמידים יעברו בסוף כיתה ח' לבתי ספר מקצועיים. אני מאמין שדי בהצעה הזו כדי לשפר מאוד את מצב מערכת החינוך. למי שמעוניין להעמיק בנושא הנה דו"ח שהוגש לכנסת ומשווה את מצב החינוך המקצועי בישראל ובעולם.

הפחתת אחוז הזכאים לבגרות

כל שר חינוך מתפאר באחוז הזכאים לבגרות שעלה בתקופתו. בתי ספר מצליחים מדגישים את אחוז הזכאים אצלם. עם זאת אני סבור שכדי לשפר את מצב מערכת החינוך עלינו להפחית את אחוז הזכאים.

אני נוהג לקרוא למצב הנוכחי "הרודנות של הבגרויות" בתי ספר נמדדים על פי אחוז הזכאות לבגרות וכתוצאה הם הפכו למכונת ציונים שמוקדשת לדאוג לכך שתלמידים יקבלו תעודת בגרות בכל מחיר. זה גורם לשתי בעיות: הבעיה הראשונה היא בעיה של היצע וביקוש. בעבר למעט מאוד אנשים הייתה תעודת בגרות ולבני המזל שזכו לחינוך ראוי נפתחו דלתות בחיים. כיום תעודת בגרות שווה הרבה פחות. האוניברסיטאות פחות מכבדות אותה ובצדק. כפי ששפינוזה אמר "כל דבר מעולה הוא קשה, כשם שהינו נדיר." כשדברים מפסיקים להיות נדירים הם מאבדים הרבה מהערך שלהם. כללי ההיצע והביקוש תקפים לתעודת הבגרות כשם שהם נכונים למתכות יקרות.

אני מודע לכך שבעלי תעודת בגרות מרוויחים יותר מחסרי תעודת בגרות ושבעלי תואר מרוויחים יותר מחסרי תואר. אני חושד שהנתונים האלו יראו שונים אם נשווה בעל תואר ראשון לאדם שרכש השכלה מקצועית וצבר ניסיון בעבודה בזמן שחברו שקד על ספסל הלימודים.

הבעיה השניה נובעת מכך שהתלמידים הם רציונליים. לא תמיד קל להודות בכך ביחוד אחרי יום ארוך בבית הספר אבל אני עומד מאחורי הטענה הזו. תלמידים מפעילים שכל ישר. תלמיד תיכון נבון עשוי להסיק שאם בכל מקרה בית הספר יהפוך שמיים וארץ כדי לדאוג לכך שהוא יקבל תעודת בגרות הוא לא צריך לטרוח. הוא יכול להפריע, להתחצף, להעדר ממרבית השיעורים ועדיין לקבל תעודת בגרות. כיום אין לתלמיד ששואף לתעודת בגרות סבירה מה להפסיד מכך שהוא לא מקדיש מאמץ בזמן התיכון.

עלינו לקבוע סף גבוה יותר של הצלחה בבגרות. סף שתלמיד צריך להתאמץ ולהשקיע כדי לעמוד בו. בעיני זה פותר את שתי הבעיות שציינתי קודם. אם פחות אנשים מקבלים תעודת בגרות בכל שנה לתעודה יש יותר משמעות. חשוב מכך לתלמידים יש עכשיו מה להפסיד אם הם לא ישקיעו מספיק. הכדור עובר לידיים שלהם.

זה מביא אותי לסוגיית ההשלכות. כיום תלמיד ששם פס על המערכת לא יפגע יותר מידי. הוא עדיין יקבל תעודת בגרות והדרך שלו לאקדמיה עדיין פתוחה. בית ספר יכול לזרוק תלמיד הביתה לכמה ימים (מי ישמע איזה עונש לתלמיד שלא רוצה להיות בלימודים) אבל הוא מחויב להחזיר אותו. אנחנו חייבים השלכות אמיתיות ומשמעותיות לתלמידים שלא ראויים להיות בבית הספר. אנחנו חייבים את היכולת להעיף תלמידים מבית הספר אחת ולתמיד.

העפת תלמידים מבתי ספר אחת ולתמיד

בתי הספר צריכים לקבל את החירות להראות לתלמיד את הדרך החוצה בלי מדיניות הדלת המסתובבת. כמו עם הבגרויות ברגע שתלמיד וההורים שלו מבינים שאם הוא לא יתאפס על עצמו הוא יראה את הדלת החוצה הוא יאלץ לעשות יותר מאמצים. אם זה לא מספיק, אם בית ספר אחרי בית ספר סגר את הדלתות בפני הנסיך הקטן והמתוק? בסדר גמור בדיוק בשביל זה מדינת ישראל הקימה חינוך מקצועי משגשג.

באופן אירוני, תלמידים כמו מורים נהנים מקביעות במערכת. קשה מאוד להיפטר ממורים גרועים ממש כמו שקשה להיפטר מתלמידים גרועים.

הפרטה של מערכת החינוך

בוא נשאר עוד קצת בסוגיית התמריצים. קשה עד בלתי אפשרי לפטר מורים. תם אהרון סיכם זאת היטב כשציין "שאם וולדמורט היה מלמד במערכת החינוך לא היה אפשר לפטר אותו". מערכת החינוך לעולם לא תוכל להיות טובה יותר מאיכות כוח האדם שלה. כדי שמערכת החינוך תשגשג עליה לתגמל מורים מצויינים ולהיפטר ממורים גרועים. כיום מורים מתוגמלים על פי ותק לא על פי מצוינות.

לעיתים קרובות מורה ותיק הוא מורה מצויין. הוא יודע את החומר בעיניים עצומות. הוא מנהל את הכיתה שלו באופן מופתי ומנהל קשר אישי עם כל תלמיד. מורה כזה ראוי לתגמול מתאים אבל התגמול אמור להגיע על סמך הביצועים שלו. לא על פי מספר השנים שהוא החזיק במערכת החינוך.

מי שעומדים כחומה בצורה כנגד כל ניסיון לשנות את מערכת התמריצים של המורים בתחום השכר ובתחום הפיטורים הם ארגוני המורים. הארגונים האלו לא פועלים למען התלמידים או למען שגשוג מערכת החינוך. מערכת החינוך קורסת בזמן שרן ארז ויפה בן דוד דואגים לקבוצה צרה של מורים שצברה ותק ונהנית מתנאים טובים.

הרבה מהמורים שעבדו איתי היו אנשים נהדרים. מומחים בתחומם ועם מיומנויות פדגוגיות מרשימות. אבל הרמה הממוצעת של מורה בישראל נמוכה להפליא. אם אנחנו רוצים להתמודד איתה אנחנו חייבים להתמודד עם ארגוני המורים שמונעים שינוי במערכת. רק תמריצים מתאימים יביאו כוח אדם איכותי למערכת החינוך.

מדינת ישראל מנהלת באופן ריכוזי וכושל את מערכת החינוך בישראל. המדינה צריכה לשחרר. להגדיר מה לימודי הליבה ההכרחיים (גם לציבור החרדי!) לתת תקציב פר תלמיד ולתת למנהלים יד חופשית.

תנו לבתי הספר להתנהל כיחידות עצמאיות שמתחרות בניהם. חלקם יצליחו וישגשגו וחלקם יסגרו וזה בסדר גמור. המטרה היא לא לדאוג לבתי הספר אלא לתלמידים. ניהול יתר וקביעות הובילו אותנו למצב הנוכחי תחרות וגמישות בניהול יביאו לשיפור.

בוא נעזוב לרגע את הפנטזיה הליברטיאנית שלי לטובת המציאות. אני מפקפק בכך שמחר בבוקר מערכת החינוך תופרט. לצערי גם שנה הבאה תלמידי מערכת החינוך החרדית לא ילמדו מיומנויות הכרחיות למאה ה21. אני גם מתקשה להאמין שנראה שר חינוך עם אומץ שיגיד "בתקופתי היו פחות זכאים לבגרויות". הציבור יצלוב אותו במקום.

אני מאמין שמדינת ישראל יכולה וצריכה להחזיר את מערכת החינוך המקצועית. אני מאמין שמדינת ישראל יכולה וצריכה לעמוד כחומה בצורה מול ארגוני המורים ולשנות את שיטת התגמולים כך שמורים יתוגמלו על פי ביצועים ולא על פי ותק.



נפגש בשבילי החיים
משה