חמשירים מהסדיר

נתקלתי במקרה בבלוג ישן שניהלתי במהלך השירות הצבאי. זו חתיכת נוסטלגייה להיתקל בקטעים שכתבתי לפני למעלה מעשור. חלק מהקטעים חביבים למדי אז אני מייבא אותם לבלוג הזה.

מתברר שהקדשתי הרבה מהשירות לכתיבת קטעים מחורזים. חלקם חביבים למדי.

על השמירות

קטע ראשון:

ציפורים לנדוד החלו
כלתה שנה - חלפה עונה
מתי תחלוף גם השמירה?

קטע שני:

יושב החייל בשמירה וחושב:
חשובה השמירה על אדמת המולדת.
חשוב השרות, וחשובה התרומה.
אך חשובה שבעתיים
שנת הצהריים.

אחרי שמונה חודשים בצבא 

האוכל אכיל עד טעים/

המדים מכרים ותיקים.

אחרי חודשים ארוכים/

הצבא מרגיש כמו בית.

אחרי שעליתי משפט על העדר כומתה

מעשה בכומתה שבבית נותרה,

זעקה הכומתה במר לבבה,

"כיצד זה אותי נטשת?

ללא מילה פשוט הלכת.

מארה על ראשך חייל שכחני

מי יתן ותתקל בשוטר צבאי."

נבואה ניתנה לשוטים וכומתות,

ומחיילים פשוטים נשללות החופשות.

ואכן נסעתי לשבת לחבר והתברר לי שאומנם ארזתי מדים אך הכומתה נותרה בבית. בתחנה מרכזית באר שבע שוטרת צבאית נתנה לי דו"ח על דיגום ובו ביום עליתי למשפט אצל המג"ד וקיבלתי 25 יום ריתוק בתוספת מטר צעקות מהמג"ד וממפקדת הפלוגה. 

לפחות ניצלתי את הזמן כדי לקרוא את "ראי רחוק" על המאה ה14 ומגיפת המוות השחור. אני מוצא שמגיפות המוניות תמיד עוזרות כדי לקבל פרופורצייה על הקשיים הזניחים של חיי היום יום שלי. עם זאת גם ממרחק השנים אני חושב שזו הייתה ענישה מוגזמת ולא פרופורציונאלית בעליל למרות הסיכון הביטחוני העצום והפגיעה המשמעותית שגרמתי למדינת ישראל בכך שהלכתי בלי כומתה...

יום חיסונים

מול מזרקים מלאי נגיפים

עומדים חיילים מקופלי שרוולים

מחטא ומזריק ולטופס מכניס

החובש הנועז ת'שפעת מביס

ערב רגוע בבסיס כשהשחרור באופק

בסופו של יום מתיש

כשהקצין אותי מנפיץ

אשב לפוש על סרט טוב

אזרחות זה כבר קרוב!

לאחר מוות של חבר בתאונת דרכים

קשה לשמוע ולקלוט 

והדמעות דומם זולגות.

עפר מושלך על ידידי

קובר עמו גם את ליבי.

הרצח בבית פוגל

מול סכין מרצחים וזעקת נטושים יעמוד מכתמי יתום.

חריזה לא תועיל לתיאור הזוועה מילים לכסות את הדם.
משקליי יעמדו נבוכים ביופיים מול אחת מרעות האדם. 

גרפיטים 

את הגרפיטים הכי טובים ראיתי בעמדות שמירה, לאנשים שם יש המון זמן לחשוב על משהו מוצלח.

• "עד מתי גדוד נהגי הפרדות" 
• "אם זבובים היו מכת מצרים הראשונה, פרעה היה משלח את העם מיד."
• גרפיטי מבואס: "אם יש גן עדן ככה הוא נראה, אם יש גהינום ככה הוא מרגיש"
• "עזור לי" זעק הפצוע "זה לא בסמכותי" ענה לו החובש (בבה"ד עשר במהלך קורס חובשים)
• "איבדתי את רגלי" זעק אז הפצוע "מסדר חולים בשש" ענה לו החובש (כנ"ל)
• את אחד מהגרפיטים האהובים עלי ראיתי בפארק בראשון לציון שנים רבות אחרי השחרור: "היקום מריע למעשים"

דת

שירתי ביחידה קטנה בחיל האוויר ובה רוב מוחלט של חילונים, מה שהוביל לסיטואציות די משעשעות:

מפקד בטירונות ששאל אותנו אם "לא נוכל לחבר את התפילה של הבוקר והצהריים?" הייתי מאוד קרוב לענות לו "רעיון גדול המפקד. בוא נעשה יום אחד מרוכז לתפילות ונהיה פטורים לשאר השבוע"

קצין בסוללה שמגיע אלי בסוכות "משה, בטח תשמח לדעת שארגנו ארבעת המינים לשבועות" החלטתי לשמור על נימוס "כן דובי אני שמח מאוד..."

אסופה רנדומלית

קיבוץ גלויות: דרוזי בצה"ל שמקלל ברוסית. אשרינו שזכינו

רצועה לנשק: במשך כמה חודשים הסתובבתי עם רצועה לנשק מאת "המחלקה לבריאות הציבור". וחשבתי שאני ציני...

היו בטוב
משה