אמונה, ספקנות ובחירות לכנסת
סיימתי בימים האחרונים את הספרים "העולם של אתמול" מאת סטפן צוויג ו"כופרת" מאת אייאן חירסי עלי. לכאורה שני הספרים לא קשורים אחד לשני. העולם של אתמול מציג את אירופה מהשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. צוויג, בכתיבתנו המינימלסטית, מדבר על הניסיון שלו כאיש רוח למנוע את התפרצות האלימות של מלחמת העולם הראשונה והשנייה. בכתיבתו הוא תומך ברוח האדם ובחירות האינדיבידואל.
לעומתו הספר "כופרת" מתאר את חייה של איאן, שנולדה בסומליה ובילתה חלק משנותיה בערב הסעודית, אתיופיה וקניה. היא מתארת את מילת הנשים שעברה, את האלימות שחוותה מצד אמא וסבתא. את אביה, הפעיל הפוליטי, שנטש את משפחתה לשנים רבות ונשא אשה נוספת על פני אמא. הספר הזה בועט בבטן. איאן מתארת בישירות את האלימות והמגבלות שחוותה כאישה בחברה מוסלמית. את האומץ שהפגינה כשנמלטה מנישואים מאורגנים אל הולנד שם ביקשה עצמאות.
היא מספרת על התהליך הקשה שעברה שבו השירה מעליה את תפיסת העולם הדתית שלה והחלה להשיר מבט אל האלימות שנעוצה בליבה של החברה המוסלמית. יותר מחצי מאה מפרידה בין הספרים. צוויג, מדבר על אומנות ושירה. איאן כותבת על נשים מוכות ומלחמות בין שבטים באפריקה. אבל בעיני הספרים קשורים אחד לשני.
ודאות זה רע
יש מגוון סיבות שאפשר לייחס לפרוץ מלחמות העולם. מרצח הארכידוכס באוסטרייה שצוויג הכיר באופן אישי ועד האינפלציה בגרמניה שהעלתה גורמים קיצוניים לשלטון. אבל בעיניי יש מאפיין בסיסי שנמצא בשורש האירועים האלו וזו הוודאות המוחלטת בצדקת הדרך.
דתות מעצם טבעם מכילות את הודאות הזו. אלוהים ציווה לשרוף מכשפות או למנוע מנשים לצאת לרחוב. כל פקפוק ברעיון הזה הוא כפירה. הנאציזם הכיל ודאות דומה. תפיסת עולם שמצדיקה עוולות נוראיות בשם אמונה במטרה נעלה.
כאן אנחנו מגיעים למכנה המשותף בשני הספרים. בשניהם יש ודאות מוחלטת שהעלתה את אירופה בלהבות והפכה את החיים בחברה המוסלמית לנוראים בעבור הנשים. בשניהם גם מוצגת התרופה לוודאות הזו. תמונת המראה של וודאות אינה ודאות אחרת אלא ספקנות. עיצוב של חיים שבהם האמת המוחלטת אינה בידי ולכן אקפיד על חיה ותן לחיות. חיים שמקדשים את חופש הבחירה ואת יכולתו של אדם לעצב את חייו כרצונו.
החופש הזה מגיע עם מגבלות. כפי שאיאן מציגה היטב מי שלא מקבל את הרעיון של חיה ותן לחיות הוא לא שותף לגיטימי לשיח. הוא איום על כל מה שהאנושות התאמצה להשיג במאות השנים האחרונות. החופש נעצר בנקודה שבה הוא פוגע בזולת.
הספר "כופרת" הוא תזכורת חדה לאיום של האיסלאם על העולם. מערכת היחסים בין האיסלאם למערב אינה דיון תאולוגי שמתנהל על כוס קפה ועוגיות. זהו דיון שבו צד אחד הורג את כל מי שמעז לומר משהו שפוגע באיסלאם והצד השני מפחד להתבטא מפחד להיחשב כגזען או לפגוע ברב תרבותיות.
יש תפיסות מוסריות טובות מאחרות
אנחנו חייבים לשבור את התפיסה הזו. אין תפיסות שנמצאת מחוץ לשיח. עלינו לקבל את הראיות שמצביעות בבירור על כך שיש תפיסות מוסריות טובות מאחרות. חברות שמאפשרות חירות משגשגות. לעומתם חברות שמדכאות את נפש האדם כושלות.
לאדם צריכה להיות החירות לעצב את חייו כרצונו. האיסלאם עם דבקותו בקוראן סותר את הגישה הזו. מספיק לפתוח את העיתון כדי לראות את האלימות שפושה בחברה המוסלמית. מה שקורה בארץ ובאירופה אינו מאבק על קרקע אלא התנגשות בין שתי תפיסות עולם סותרות. האחת מקדשת חירות ובחירה חופשית. האחרת מוכנה לרצוח על רקע כבוד המשפחה ולא מקבלת דעות שונות.
כפי שסיביל טרלוני אומרת על הארי פוטר ווולדמורט "איש מהם לא יוכל לחיות כל עוד ימשיך השני להתקיים..." בין המערב לאיסלאם יש סתירה שיכולה להסתיים בשתי דרכים. או שהאיסלאם ישתנה או במלחמה.
היקום מריע למעשים
שנה שעברה נהגתי לרכב לעבודה דרך פארק המנהיגים בראשון לציון. מישהו ריסס על מבנה בטון בפארק את הכתובת "היקום מריע למעשים". אהבתי את המשפט הזה. לעולם לא אכפת ממחשבות ודיבורים. העולם מונע ממעשים. אז איזה מעשים עלינו לעשות כדי לעודד ספקנות ולהאבק בודאות?
הרהרתי בשאלה הזו בזמן שראיתי שהאזנתי לפודקאסט החדש של "הכותרת" על תחב"ץ בשבת. כשמאזינים לפודקאסט ברור עד כמה ש"ס לא מקבלים את הרעיון הבסיסי של הסובלנות. ש"ס, יחד עם שאר המפלגות החרדיות, מנצלת את כוחה הפוליטי כדי למנוע תחבורה ציבורית בשבת. כך המפלגה שמציגה את עצמה כמגינת החלשים פוגעת באופן לא פרופרציונלי בעניים שלא יכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב.
וזה מביא אותי לכמה פעולות פרקטיות שאפשר לעשות כדי לעודד חירות:
- תמכו בנוע תנוע
- נצלו את הכוח הפוליטי שלכם
תמכו בנוע תנוע
"אבל זה פוגע בנו רגשית"
בספר "כופרת" איאן שעבדה כמתורגמנית בהולנד מספרת על תקרית שבה היא הגיעה לגן ילדים כדי לתרגם בין הגננת לבין זוג הורים מוסלמים שהילד שלהם הרביץ לילד אחר. ההורים מיהרו להגן על הילד. "הוא הרביץ כי הילד האחר העליב אותו". איאן הייתה צריכה להסביר להם שהקוד התרבותי בהולנד שונה. אם משהו מפריע לכם אתם מדברים עליו. אתם לא כופים את דעתכם באלימות. אנחנו צריכים ליישם גישה זהה בארץ. אם העובדה שיש תחב"ץ בשבת או שאנשים רוצים לחיות כזוג חד מיני פוגעת בכם תדברו על זה. נצלו את חופש הביטוי שלכם כדי להסביר למה בעינכם זה פסול מוסרית. אבל תפסיקו לכפות את תפיסת העולם שלכם על הציבור.
נצלו את הכוח הפוליטי שלכם
הרבה מהשיח הפוליטי בישראל נע סביב הסוגיה הבטחונית. בעיני זה עיסוק בטפל. אין היום הבדל בגישה הבטחונית בין המפלגות השונות. ביבי לא יקים ערים חדשות ביו"ש. לפיד לא ימסור שטחים. בנושא הביטחוני כל המפלגות ישמרו על הסטטוס קוו וטוב שכך. לאור זה הבחירה שלנו בבחירות צריכה להיות יותר ממוקדת. האם הפוליטיקאי הזה יהפוך את החיים בישראל לטובים יותר? האם הוא יפעל למען הציבור או שיכנע לקבוצות לחץ?
כפי שכתבתי קודם המפלגות החרדיות פסולות מבחינתי. מלבד ההתנגדות ללימודי ליבה שיוצרת אוכלוסייה ענייה ותלותית היא פוגעת בחירות שלי. הודות להם אין תחבורה ציבורית בשבת, החופש שלי להינשא כרצוני נפגע ונטל המיסים עולה.
הברית הבלתי קדושה בין הליכוד לש"ס מוציאה את הליכוד ואת שאר מפלגות הימין מהתמונה. אז מי נשאר לנו? המחנה הממלכתי, מפלגת העבודה מרצ, יש עתיד וישראל ביתנו.
בנקודה זו חשוב לי להבהיר שאת החירות שאני מקדש בפן האישי אני מקדש גם בתחום הכלכלי. ההיסטוריה הכלכלית מראה שמדיניות שמעודדת הגנה על יצור מקומי ומגבילה יבוא פוגעת בכלכלה. היא עוזרת לקבוצות ספציפיות במשק על חשבון הציבור הרחב. לכן פוליטיקאי שתומך בקבוצות לחץ כלכליות (חקלאים, הסתדרות וכו') פסול בעיני כמו פוליטיקאי שתומך בקבוצות לחץ דתיות (ש"ס, יהדות התורה, מפלגת נעם וכו').
בבחירה בין מפלגה שתומכת בחירות אישית למפלגה שתומכת בחירות כלכלית אעדיף את המפלגה השנייה. שיפור משמעותי בכלכלה בישראל ישפר את חיי יותר מאשר שינויים בחוק הנישואים.
המחנה הממלכתי
מפלגת העבודה
מרצ
יש עתיד
ישראל ביתנו
ברמה הכלכלית אני תומך במה שליברמן עשה במשרד האוצר. הפחתת מכסים והקטנת רגולצייה הם צעדים מבורכים שישפרו את המצב בארץ. אני לא מת על ההיסטורייה המפוקפקת של ליברמן אבל כשר אוצר הוא עשה עבודה טובה.
עמדתי לסיים כאן את הפוסט ולהסביר שאני בוחר בלימרמן על פני לפיד כי אני מאמין שזה יעזור למשוך את המפה הפוליטית ימינה מבחינה כלכלית. אבל אז נתקלתי בפוסט מעניין של עומר מואב שבו הוא מסביר למה הוא תומך באביר קארה למרות הסיכוי הקלוש שיעבור בבחירות. עומר מעלה שתי טענות:
- הסיכוי שהקול שלכם ישפיע בבחירות אפסי. הקול שלכם ישנה את מפת הגושים רק במקרה המאוד לא סביר שרק בזכות ההצבעה שלכם נוסף מנדט למפלגה אליה הצבעתם. אנחנו מצביעים מסיבות רגשיות אבל רציונלית זה לא מאוד משמעותי.
- הקול שלכם חסר משמעות מבחינת תוצאות הבחירות אבל הוא משפיע על התנהגות הפוליטיקאים. אם הפוליטיקאים יראו שנושא מסויים קרוב לליבם של מצביעים רבים הם עשויים לתמוך בו כדי למשוך אליהם מצביעים. לצורך העניין אם מספר רב של מצביעים יצביע לטובת מפלגה סביבתית שלא תעבור את אחוז החסימה מפלגות קיימות יחליטו לתמוך בנושאים סביבתיים בסבב הבא.
נפגש בשבילי החיים ובקלפיות
משה
« פוסט הבא
פוסט קודם »
תגובות
הוסף רשומת תגובה